בתאריך 4.2.08 ניתנה הכרעת דין המשתרעת על פני 250 עמודים בגין כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמים. בהכרעת דין זו זוכו הנאשמים מהארועים החמורים ביותר שיוחסו להם והורשעו בפריטים נילווים שנתגלו אגב החקירה העיקרית. לאחר שמיעת טיעוני התביעה הסתבר כי הטיעונים התייחסו לכתב האישום כפי שהוגש תוך התעלמות מהכרעת הדין המזכה את הנאשמים מהחלק העיקרי והחמור של כתב האישום ועל כן אין מנוס מלחזור על עיקרי הדברים כדי להעמיד דברים על דיוקם, זאת לאחר שהתביעה סיכמה בטבלאות את העונש הצפוי לנאשמים על פי החוק, מדובר בעיקר בנאשמים 1 ו- 2 של עשרות שנות מאסר, ושל מליוני ש"ח קנס.
הרקע לכתב האישום הינו חקירת ענק שנפתחה לפני כשמונה שנים שהיתה מלווה במעצרים מסוקרים ובכותרות רעשניות בחשד לגניבת עשרות מליוני ש"ח, במושב שער אפרים ע"י הנאשמים שמעלו בכספים וגנבו את כספם של משתכנים קשי יום וחסרי השכלה.
בטרם אדון בנושא הענישה לגופה, יש להדגיש כי ככלל נאשם המודה באשמתו ראוי להקלה בדין, ואילו נאשם המנהל משפט, אין מחמירים עימו בשל עצם ניהול המשפט, אולם אין הוא זכאי להקלה שנאשם המודה באשמתו זכאי לה. לאחר ניהול משפט ארוך ומייגע שהשתרע על פני עשרות ישיבות ונשמעו בו עשרות רבות של עדים, יש לומר כי ניהול המשפט ע"י הסניגורים היה מתחייב שכן כאמור במרבית האישומים החמורים, זוכו הנאשמים.
עיקר הטענה היתה ביחס לשיווק מגרשים על ידי ממ"י לצורך הרחבת מושב שער אפרים, כאשר במסגרת זו הוקצו 350 מגרשים ש- 160 מתוכם היו מיועדים לבנים ממשיכים של בעלי המשק במושב - 80 במספר ו- 190 מגרשים יועדו לכלל הציבור בארץ. הפרוייקט נועד כדי לפתח את מושב שער אפרים שהיה מושב עני, ותושביו סבלו ממחסור וממצב סוציואקונומי נמוך. הרחבת המושב נועדה להביא מאות משפחות ממעמד כלכלי והשכלתי גבוה באופן שהמושב ישגשג ויפרח.
הטענה העיקרית של התביעה היתה כי בעוד שהמינהל הסכים כי האגודה תשווק מגרשים בשווי 38,000 $ בגין כל מגרש,ובשל כך אף הוצאו תצהירים המעידים על סכום זה אף שהסכום כוזב, הרי בפועל נגבה מכל משתכן חיצוני סך של בין 70,000 ל- 75,000 $ וכאשר נודע למינהל על המרמה, ב- 6.1.00 הוא הורה על הפסקת שיווק המגרשים.
לאחר שמיעת כל העדויות, נקבע באורח חד משמעי כי לא היתה כל מרמה מצד הנאשמים כלפי המינהל, וכי המינהל ידע בין במובהק ובין בעצימת עיניים, על הסכום האמיתי שנגבה מכל משתכן חיצוני.
טענה נוספת היתה שיש הפלייה בין משתכנים מבני המושב למתיישבים חיצוניים, כאשר האחרונים משלמים 75,000 $ ואילו בני המושב משלמים עבור פיתוח - 3,600 $ בלבד.
נקבע בהכרעת הדין כי אין כל הפלייה, שכן כנגד הסכום במזומן שמשתכן חיצוני שילם בסך 70,000 $, שילם כל בן מושב בהפקעת 4.5 דונם מהמשק שלו, לצורך פיתוח המושב, ושווה הערך הנדלני שווה לסכום המזומן.
התביעה התעלמה כליל מקביעות ביהמ"ש במסגרת עתירתה לעונש, ויש להתייחס לכך בהמשך.
מהכרעת הדין הארוכה והמפורטת שאין מקום לחזור עליה אלא רק למקד את החלקים העיקריים שבה, עולה כי המטרה העיקרית של הנאשמים לא היתה לרמות את המינהל או את המשתכנים ולשלשל לכיסם עשרות מליוני ש"ח במרמה, אלא כוונתם היתה לשקם את המושב, לגרום לו לפרוח ואלמלא מקלות ביורוקרטים שנתקעו בגלגלי הפרוייקט, היה המושב עולה על דרך המלך והופך למושב לתפארת. בהכרעת הדין נקבע כי הנאשמים לא רימו את המינהל, כי המינהל ידע על הסכום האמיתי שנגבה בפועל מהמשתכן החיצוני ולמרות זאת דרש לקבל תצהירי שקר כאילו הסכום האמיתי הינו 38,000 $ בלבד.
על ידי זיכוי הנאשמים מעבירת המרמה הנ"ל, תוך הרשעתם רק במרמה כלפי משתכנים חיצונים בכך שלא גילו את אזנם שהחל מיום 6.1.00 אוסר המינהל את המשך שיווק המגרשים, ניטל העוקץ העיקרי מכתב האישום אולם התביעה התעלמה מכך וחגיגה את ניצחונה בהרשעת הנאשמים בעבירות שאין אמנם להקל בהן ראש, אולם הן חלק מזערי בלבד מהעבירות המקוריות שיוחסו לנאשמים ושמהן זוכו.
ככל שמדובר במרמה כלפי המינהל, כפי שפורט בהכרעת הדין, ידע המינהל כי המשתכן החיצוני משלם 70-75,000 $ עבור מגרש, על כן לא הוציאו הנאשמים דבר במרמה מהמינהל, באשר למשתכנים מבני המושב נקבע בהכרעת הדין כי הם ידעו היטב את הנסיבות והעובדות, על כן לא בוצעה כלפיהם כל מרמה, הטענה היחידה היתה שהנאשמים לא הסבו תשומת לב המשתכן החיצוני לעובדה שמאז 6.1.00 נאסר שיווק המגרשים.
תיק זה אינו ההזדמנות להביע עמדה ביחס לביורוקרטיה השוררת במדינת ישראל, אולם אין מנוס ממסקנה כי במקרה הנוכחי, הכריעה הביורוקרטיה את היוזמה החופשית ונסיון כן לשקם מושב כושל ולהפכו למושב לתפארת, סוכל ע"י הביורוקרטיה במדינת ישראל.
לא למותר לציין כי כתב האישום ייחס גם לנאשמים 1, 3 ו- 7 עבירות הקשורות במרמה, וייחס להם עבירות הקשורות בקנוניה להדיח חברה אחרת מביצוע עבודות במושב ע"מ שהחברה שהוא מנהלה תזכה בעבודות אלה, עובדות שהוכחו כבלתי נכונות והנאשמים זוכו מהאשמות הקשורות בכך.
בפרשת המשכנתאות הורשעו הנאשמים בזיוף תלושי שכר או סיוע לזיוף כזה. אין להקל ראש בעבירת זיוף, אולם כפי שכל הצדדים לרבות התביעה הסכימו, אין תקדים שבו הורשע הנאשם בעבירה בניגוד לסעיף 418 לחוק העונשין בלבד, ללא עבירה נוספת לצידה.
יחד עם זאת יש לזכור כי המשכנתאות ניתנו ע"ס הבטוחה שניתנה שהיא הקרקע, ולא ע"ס תלושי השכר המזוייפים.
תיאור התביעה את המרמה שנעשתה כלפי המשתכנים "המסכנים" בני המושב, הלם את כתב האישום, אולם סתר לחלוטין את קביעת ביהמ"ש בהכרעת הדין. לא יתכן שהתביעה תחזור שוב ושוב על התנהגותה של השמעת טיעונים על פי כתב האישום ולא על פי הממצאים שהובאו בפני ביהמ"ש כפי שנעשה לפני הכרעת הדין בעניינה של נאשמת 6 שזוכתה, וכפי שנעשה לאחר הכרעת הדין בענין הנאשמים שהורשעו אמנם, אולם בעבירות נלוות בלבד לעבירות העיקריות שמהן זוכו.
הנאשמים 1 ו- 2 זוכו מהעבירות שיוחסו להם בפרשת כביש חוצה ישראל.
אין להקל ראש בעבירות המס שעברו הנאשמים 1 ו - 2, בעבירות אלה נהוג לגזור עונשי מאסר בפועל שמעבר לעונש שניתן לרצותו בעבודות שירות, ולהטיל קנסות כבדים, אולם זאת כאשר מדובר בעבריין שמלכתחילה מואשם בעבירת מס בלבד, ונשפט תוך זמן סביר ולא למי שנפתחה נגדו חקירה במעשים חמורים במיוחד, חקירה שהסתיימה בקול ענות חלושה ורק עקב התפתחות החקירה המסועפת הוגשו גם פרטי האישום בעבירות הנילוות וכאשר נאשם מזוכה מהעבירות העיקריות לאחר שעניינו מתגלגל מעל ל- 7 שנים, הדבר חייב לבוא לידי ביטוי בענישה.